/
/
/
השבוע לפני: מבצע שלמה

השבוע לפני: מבצע שלמה

השבוע לפני 22 שנה, במבצע בזק הועלו על עשרות מטוסים המוני עולים מאתיופיה, כשהקרקע בוערת תחת רגליהם. מיהם בני העדה האתיופית? מהי מידת יהדותם? האם הורגלו לתנאים בארץ- השונים כל כך ממה שהורגלו ביבשת אפריקה? כתבה מלאה צבע
ט״ו בסיון ה׳תשע״ג
23:55

השבוע לפני 22 שנה, במבצע בזק הועלו על עשרות מטוסים המוני עולים מאתיופיה, כשהקרקע בוערת תחת רגליהם. מיהם בני העדה האתיופית? מהי מידת יהדותם? האם הורגלו לתנאים בארץ- השונים כל כך ממה שהורגלו ביבשת אפריקה? כתבה מלאה צבע

אנו רואים אותם כמעט בכל פינה בארץ, באוטובוס, בעמדת האבטחה בכניסה למבני ציבור,  בניקיון, בסיעוד ובעוד הזדמנויות רבות. הם מאופיינים כאנשים שקטים ונוחים, וצניעותם וביישנותם הם שם דבר. מיהם האתיופים? כיצד הגיעו ארצה? מהי מידת יהדותם? על כך בכתבה שלפניכם.

החלק הארי של בני העדה האתיופית הגיע ארצה במבצע מיוחד לפני 22 שנה בדיוק. בתאריך י”א סיוון תשנ”א החלה ממשלת ישראל במבצע הטסת עולים מאתיופיה ברכבת אווירית שכללה קרוב לחמישים מטוסים. המבצע, שארך פחות מ- 48 שעות ובמהלכו הועלו כ-15,000 איש, זכה לכינוי “מבצע שלמה”, ע”ש שלמה המלך, אשר על פי המסופר בנביא פגש את מלכת שבא, אזור המיוחס לממלכת אתיופיה (מלכים א’, פרק י’).

השתלשלות המבצע

מה הוביל את ממשלת ישראל למבצע הבהול שנערך בחיפזון רב? למעשה כבר בשנת תשמ”ד החל “מבצע משה” לחילוץ המוני של בני  העדה האתיופית. במשך חודשים מספר עלו לישראל כ-8,000 עולים בדרכי יבשה, אוויר וים, דרך סודן ודרך אירופה. בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לאתיופיה באותן שנים, נוצר באמצעות “המוסד” קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפים מיהודי אתיופיה הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל.

הצעידה הרגלית הקשה של משפחות, קשישים וילדים קטנים ארכה לעתים חודשים, ואחריה נאלצו העולים להמתין במשך כשנתיים במחנות פליטים בסודאן, עד חילוצם ארצה. לוחמי המוסד וסוכניו הורו ליהודים שהגיעו למחנות להצניע את זהותם היהודית. הוראה זו עוררה קשיים עקב הצורך לשמור על כשרות, טהרה ועל קבורה יהודית בסביבה עוינת. בניגוד ליהודים מקהילות אחרות, נמנעו יהודי אתיופיה מלהיטמא למתים, ובקהילות מסוימות אף המשיכו להכין מי חטאת באמצעות אפר פרה אדומה.  התמותה ההמונית בסביבה עוינת הקשתה על הקפדה נאותה על טומאה וטהרה, ועוררה תחושת אשמה כבדה בקרב הניצולים.

בשנים תשל”ז- תשמ”ד הובלו העולים ממחנות אלה לישראל באמצעות ספינות של חיל הים הישראלי ומטוסים. במסגרת זו הגיעו לישראל כ-5000 יהודים מבני העדה, במסע מסוכן בו נספו אלפי עולים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות[3]. לאחר שהתברר שסכנה מרחפת על העולים השוהים במחנות, הוחלט על העלאה מואצת שלהם ששיאו היה ב”מבצע משה”. המבצע הופסק בעקבות הדלפתו לעיתונות, שליט סודן שחשש מתגובתן של מדינות ערב הקיצוניות אסר על המשך המבצע. הפסקת המבצע השאירה אחריה משפחות קרועות, כשהורים וילדים נותקו לפתע זה מזה. בהמשך אותה שנה הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כאלף יהודים במבצע שבא, ביוזמת ג’ורג’ בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית.

בתוך כך, במרוצת שנת תשמ”ה, בעקבות קריסת כלכלת אתיופיה בהשפעת הבצורת, הרעב הגדול ומלחמת האזרחים שפרצה במדינה, החל השלטון הצבאי באתיופיה בהגבלות תנועה קשות על כלל תושבי אתיופיה, לרבות היהודים, והעלייה ארצה הפכה כמעט בלתי אפשרית.

תחילת המבצע

בשנת תשמ”ז, לאחר חילופי השלטון באתיופיה וכינון יחסים דיפלומטיים בין אתיופיה לישראל,  הסכים הממשל החדש, תמורת כופר של 40 מליון דולר, לאפשר את העלאת שארית יהודי אתיופיה. בנוסף סיפקה ישראל לאתיופיה מערכות נשק שכללו כ-150 אלף רובים, טילים, עשרות יועצים צבאיים לאימון המשמר הנשיאותי של הנשיא מנגיסטו, ומספר לא ידוע של קצינים שעבדו עם יחידות קומנדו אתיופיות.

בראשית שנת תש”ן החריפה מלחמת האזרחים באתיופיה ומצבם של אלפי יהודי אתיופיה הורע. היהודים נמלטו מאזורי הקרבות לעיר הבירה אדיס אבבה. אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות תמכו בהם וסייעו להם להתארגן לקראת העלייה לישראל.

בחודש סיוון, כשהתברר כי המורדים צרים על עיר הבירה אדיס אבבה, החליטה ממשלת ישראל להתחיל במבצע חילוץ אווירי, ‘מבצע שלמה’. הממשל האמריקני הפעיל לחץ כבד על שלטונות אתיופיה כדי שיאפשרו את עליית היהודים, ובמקביל נוהלו מגעים דיפלומטים עם מנהיגי המורדים. לאחר תשלום הכופר הכספי העצום והסכמה של כל הצדדים המבצע יצא לדרך. המבצע נמשך למעלה מיממה, ובמהלכו נחתו בשדה התעופה באדיס אבבה עשרות מטוסים מישראל.

תהליך הפינוי

אלפי עולים על מיטלטליהם, שהמתינו לפינויים זה כמה ימים, צבאו על גדרות שגרירות ישראל באדיס-אבבה וגדשו את החצר הפנימית בצפיפות ובחוסר סדר מוחלט. הלחץ והדוחק גרמו להפרדת ילדים מהוריהם ולהתעלפויות רבות. לצורך כניסת העולים לבניין השגרירות לשם מיון ורישום, הוסדר תור ארוך אל מול דלת הכניסה האחת והיחידה .

 המאבטחים, שעסקו באבטחת השגרירות מחוץ לגדרות, מפני כל תקיפה אפשרית, עשו גם בקרה ופיקוח על הנכנסים, כדי למנוע מגורמים עוינים לנצל את הצפיפות ששררה במקום, כדי לחדור למתקן השמור.  בנוסף, הם שימשו גם כ”סדרנים”, שתפקידם להעלות במהירות את אלפי העולים, שכבר מוינו, על אוטובוסים, ולשגרם בשיירות ארוכות לנמל התעופה.

 לאחר היציאה ממתחם השגרירות, ליוו מאבטחים חמושים את שיירות העולים בדרכם מהעיר לנמל התעופה, וכן את העלייה למטוסים.  לשמחת הכול, המבצע הסתיים במהירות וביעילות. המשתתפים במבצע חשו סיפוק לנוכח חלקם באירוע היסטורי שעבר בשלום וללא תקלות.

במרוצת השנים יותר מ-35,000 יהודי אתיופיה הצליחו לעלות לארץ-ישראל. במסע לארץ-ישראל איבדה הקהילה האתיופית כחמישית מבניה ובנותיה במסע הקשה, במחלות, ברעב ובהתנכלויות בדרכים.

מיהם יהודי אתיופיה?

יהודי אתיופיה, שכונו בעבר פלאשים, הם בני שבט עתיק היושב “מעבר לנהר כוש” ביבשת אפריקה. הם מכנים עצמם ‘ביתא ישראל’.

עד לפני כשש מאות שנים היה ידוע מעט מאוד על יהודי אתיופיה, אך ממצאים ארכיאולוגים והיסטוריונים מצביעים כיום על אורח חיים יהודי שהתקיים באזור ושורשיו מגיעים עד ימי ממלכת שלמה. גם המלך האתיופי מן, לפני כשמונה מאות שנה, מזכיר את היהודים באתיופיה, אך לא מפרט הרבה.

בין המאה ה-14 ועד המאה ה-17 למניינם נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעתים הגיעו לכדי עימות צבאי. ישנו תיאור כתוב מלפני כשש מאות שנה על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון  נגד “אנשים שהם כמו היהודים”. יורשיו התמידו במאבק בקהילות היהודיות, שהתבצרו בהרי סמיאן בצפון המדינה. בין יורשיו, יסחק הראשון, שהיה הקיסר הראשון שיצא בעצמו להילחם בביתא ישראל. הוא גזר כי: “הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה”. המילה פאלאס פירושה אריס או מבקר, דהיינו אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח “פאלאשים” בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם.

לאורך דורות רבים  גילו יהודי אתיופיה נכונות לעלות לארץ-ישראל אך הדבר לא יצא לפועל. שליטי אתיופיה הביע הסתייגות מהאפשרות שבני העדה היהודית יהגרו מארצו, אך ארגונים יהודיים פעלו בינתיים באתיופיה.




אתיופיה: תעודת זהות
אתיופיה היא מדינה במזרח אפריקה ואחת המדינות הגדולות והחזקות ביבשת, אך גורלה אינה שונה מרוב מדינות אפריקה והיא נחשבת לאחת המדינות העניות והנחשלות בעולם.
אתיופיה גובלת בצפון באריתריאה, בסודאן ובדרום סודאן במערב, בקניה בדרום, בסומליה במזרח ובג’יבוטי בצפון-מזרח. אתיופיה היום היא איחוד של שש מדינות לאומיות בעלי רקע שבטי שונה. “הפדרציה האתיופית”, כפי שמכונה המדינה בחוקתה, מוגדרת כפדרציה דמוקרטית רב-לאומית שצורת שלטונה רפובליקה,דהיינו שלטון העם.
אתיופיה היא ארץ בעלת היסטוריה רצופה עתיקה ביותר. המדינה כיום היא למעשה המשכה של האימפריה האתיופית, שעל פי המסורת, התפתחה מממלכת שבא אשר הוקמה לפני אלפי שנים. בתחילת ימי הביניים הפכה אתיופיה לאחת מהאימפריות החזקות בתבל ובסופם החלה הידרדרות. במהלך העת החדשה גובשו גבולות חדשים ונרחבים יותר למדינה. אתיופיה היא למעשה אחת המדינות היחידות באפריקה שהיו עצמאיות לאורך השנים. היא לא הייתה בתחומי ה”מושבות” האירופאיות באפריקה ולא הייתה תחת הכיבוש של מדינות אירופה כגון בריטניה, צרפת ובלגיה.
שם המזוהה רבות עם אתיופיה הוא “חבש”. השם מציין את האזור הגיאוגרפי בין הנילוס הכחול לים האדום ובו חיים רוב רובם של החבשים. מקורו של השם חבשים הוא בערבית ומשמעותו “ערב רב”. ‏‏ הכוונה היא לשלל השבטים השמיים שהיגרו לאזור במשך אלפי שנים מחצי האי ערב, בעיקר מתימן.
שטחה הכולל של אתיופיה הוא 1,100,000 קמ”ר ולמעלה מ-90 מליון בני אדם חיים בשטחה, רבים מהם מרוכזים בעיר הבירה אדיס אבבה. השפה העיקרית המדוברת באתיופיה היא השפה האמהרית.
אתיופיה היא ארץ מגוונת מבחינה אקולוגית. אגם טאנה בצפון-מזרח המדינה הוא מקור הנילוס הכחול שזורם לסודאן ומתמזג שם עם הנילוס הלבן. בשטחה מספר גדול של בעלי חיים, חלקם מצויים רק באזור, לדוגמה קוף בבון זהוב, קודו ההרים, יעל אתיופי  והזאב האתיופי. גם הפרס, דורס ממשפחת הנשריים שקינן פעם בישראל, חי באזורים ההרריים של צפון אתיופיה. בערבות הג’ונגל באתיופיה מצויים חיות טרף שונות, ביניהם אוכלוסיה גדולה של אריות. לעיתים בתקופות בצורת, מחמת מחסור בטרף נאלצים אריות לחפש מזון בקרב מקומות מאוכלסים בבני אדם, ולא פעם מתרחשים אסונות כאשר האריות תוקפים בני אדם, בעיקר באזורי הכפרים.

מיהו יהודי?

רובם ככולם של הפוסקים המכשירים את יהדותם של יוצאי אתיופיה צועדים בעקבות פסק ההלכה הידוע והמפורסם של הרדב”ז, גדול רבני מצרים ואחד מגדולי הפוסקים במרוצת הדורות שחי ופעל לפני כ- 400 שנים, הקובע בתשובותיו כי “היהודים הדרים בארץ כוש הם מזרע ישראל בלי ספק, משבט דן שגלה קודם הבית השני”.

דעותיהם של פוסקי דורנו בדבר יהדותם של בני קהילת ביתא ישראל מאתיופיה נחלקות. רובם ככולם של הפוסקים מסכימים על הרקע היהודי, במידה כזו או אחרת, של קהילת ביתא ישראל באתיופיה, שעדויות רבות על מנהגיהם היהודים וקיומם של הלכות הצטברו במשך מאות בשנים, אך הסוגיה שנדונה היא מה ארע במשך הזמן, כאשר החשש היה שבמרוצת השנים, ובפרט במאה חמישים השנים האחרונות, התנצרו רבים מהם מתוך חשש משכניהם וכך נוצרו נישואי תערובת כאשר רבים נישאו לגויים.

כמה פוסקים גדולים, ביניהם הגאון הרב אליעזר וולדינברג  בעל “ציץ אליעזר” ופוסק הדור הגאון הרב משה פיינשטיין זי”ע, הטילו ספק במעמדם היהודי של בני חבש (שמה הקודם של אתיופיה) וחייבו את בני העדה לעבור גיור לחומרה בבואם בקהל ישראל; ויש המקִלים, כגון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט”א , הסובר שאין ספק ביהדותם כלל וכלל ודינם כישראל לכל דבר. בין הפסקים והמכתבים הרבים אשר כתב הגר”ע יוסף בנידון הוא כותב: “לכן באתי למסקנה, כי בני הפלאשמורה (כינויים של חברי קהילת ביתא ישראל) הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנה זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר… וגם אני הצעיר בשבטי ישראל חקרתי ודרשתי היטב בענייניהם… והחלטתי לפי עניות דעתי שהפלשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה והתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם.

הרבנות הראשית צידדה לאורך השנים בעמדה המצריכה “גיור לחומרא”, בשל הספקות השונים בדבר יהדותם וייחוסם של בני העדה ובשל החשש מהתערבות נוכרים בתוכם. למעשה פסיקתו של הגר”ע יוסף בשנת תשל”ג הביאה את מדינת ישראל להכרה בבני העדה כיהודים על פי חוק השבות ולעלייתם לארץ, לאחר שבמשך שנים ארוכות רק מעטים מבני העדה הגיעו ארצה.

  יהודי אתיופיה בארץ  

רבים מהבאים היו במצוקה קשה, עקב אובדן בני משפחה בדרך ארצה, בעיות בריאות וקשיי קליטה. ילדים לא מעטים הגיעו לארץ ללא הוריהם. ההסתגלות התרבותית של רוב העולים לא הייתה פשוטה ועל הכול העיבה פרשת הגיור, כאשר דעת הרבנים הייתה חלוקה ומסופקת בנוגע למידת יהדותם.

הכוונה הראשונית הייתה לשכן את העולים מאתיופיה לשנת מעבר אחת בלבד במרכזי קליטה, אך בפועל הפכו מרכזי הקליטה למגורי קבע ואף למשכנות עוני של אתיופים. השלטונות החלו לרכוש או לשכור דירות עבורם במאמץ לפזר אותם במקומות שונים בארץ ולמנוע ריכוזים שיהפכו ל”גטאות” אך ללא הצלחה. דוגמה לכך ניתן לראות בשכונת המטוס בירושלים. ביטוי נוסף לקשיי הקליטה שליוו את האתיופים ניתן לראות בפרשת תרומות הדם: בשנת תשנ”ו נודע כי משרד הבריאות  הורה להשמיד את תרומות הדם של האתיופים ללא בדיקה, מחשש ממחלות שמקורן ביבשת אפריקה. גילוי זה עורר את זעם העדה האתיופית וחיזק אצלם את תחושות האפליה. בתגובה נערכה הפגנה סוערת מול משרד ראש הממשלה דאז שמעון פרס, שגלשה לאלימות רבה ובעקבותיה נפצעו עשרות מפגינים ושוטרים.

למרות זאת נקלטים אט אט עולי אתיופיה במגזרים ובתחומים רבים: בצה”ל, בתעשייה, באוניברסיטאות, במוסדות החינוך ואף בישיבות.

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות