/
/
ההתיישבות היהודית בסיני

ההתיישבות היהודית בסיני

ח׳ בניסן ה׳תשע״ג
19:01

בין הישובים שהקימה ישראל ניתן למנות את העיירה ימית בצפון מזרח סיני; היישוב נביעות בנואיבה; די־זהב בדהב; והיישוב אופירה בשארם א־שיח’.

ימית, הגדולה שבין היישובים היהודיים בסיני, תוכננה להיות אחת הערים הגדולות בישראל. את ההחלטה להקים את העיר ימית, “אבשלום” כפי שהיא נקראה בתוכניות המקוריות, קיבלה הממשלה בשנת תשל”ב, במקביל לדיונים על הקמת עיר ברמת הגולן שתאכלס 50 אלף תושבים. דיין טען ש”הקמת ימית כמוה כקו ביטחוני ממדרגה ראשונה”, אך ההחלטה לוותה בהתנגדותו של שר האוצר, פנחס ספיר, כדרכם של שרי אוצר; הוא חשש שההשקעה הכבדה תהיה נטל על אוצר המדינה, ובאופן כללי הסתייג מהקמת ערים חדשות, אך רה”מ גולדה מאיר הכריעה בעד ונתנה אור ירוק להקמת העיר.

מי התגורר בעיר? בעיקר משפחות צעירות, אנשים בשנות העשרים לחייהם, שרקע הים והדיונות קסמו להם. שלוש קבוצות הרכיבו את תושבי ימית: שתי הקבוצות הראשונות היו עולים חדשים מברית המועצות ומארצות הברית. אליהם הצטרפו משפחות ישראליות. לאלה האחרונים נערך סינון באמצעות ועדת אכלוס, שקבעה מי יזכה להשתכן בעיר. עדיפות ניתנה לרופאים, לשוטרים, למורים, לעובדי הוראה, לעובדים סוציאליים ולמקצועות חיוניים דומים. המדינה העניקה לכולם – לעולים ולוותיקים גם יחד – מענקים, הלוואות ומשכנתאות טובות במיוחד. “אין מתנה גדולה יותר מלגדול על חוף זהב, דקלים, עתיקות ושקט”, נזכר בערגה שמואל עצמון, שהתגורר בעיר עם הוריו. הם היגרו בשנת תשל”ה מרמת גן והצטרפו לגרעין המיישב הראשון.

כרבה של ימית שימש הרב ישראל אריאל שטיגליץ, כיום רב מכון המקדש, בעיר העתיקה בירושלים. אחיו, הרב יעקב, שימש כראש הישיבה במקום.

את ההרמוניה והביטחון שאפיינו את החיים בימית הצעירה ריסק הסכם השלום, שחתם מנחם בגין על מדשאת הבית הלבן בשנת תשל”ט. הפיתוח הופסק באופן מיידי, קומץ תושבים החלו לטפטף החוצה, חלק נותר אדיש בניסיון להדחיק את המציאות, ואחרים בחרו לצאת למאבק מר וחסר סיכוי. לתושבים הוצעו חלופות התיישבות לאורך חופי הארץ – אשדוד, אשקלון, מכמורת וקיסריה לחוף הים התיכון, אך גם טבריה שעל שפת הכנרת. התושבים שבחרו להיאבק. גופים אלה שיערו כי לא הכול אבוד וניתן להשיג ממצרים מחווה של שלום ואפשרות להשאיר את היישובים באזור על אדמתם.

בשנת תש”מ, אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, התגוררו בעיר 625 משפחות. 51 משפחות התפנו לאחר ההחלטה מבלי להמתין ליום הפינוי הדרמטי שהתרחש בתאריך כ”ח ניסן תשמ”ב, והיה עיתוי אומלל למדי: למחרת יום השואה (ההכנות האחרונות לפינוי התחילו ביום השואה עצמו). הממשלה החליטה שלמרות האחווה עם המצרים, הם לא יזכו ליהנות מהעיר ימית – ולכן הוחלט לפרק אותה. הפירוק היה אמור להיות פשוט ויעיל, משום שיישובי סיני הורכבו בעיקרם מיחידות מתועשות, ואכן חלקם פורקו ושימשו לבניית מבנים באזורים אחרים בישראל. חלק מהמבנים הועברו להתנחלויות, כמו חומש שבשומרון, ולאחר שזו פונתה בשנת תשס”ו בעת ההתנתקות נדדו המבנים לחיים חדשים בשדה ריק בהתנחלות שבי שומרון. היום עדיין אפשר למצוא על קירותיהם כתובות בנות 30 שנה נגד פינוי סיני. ואולם בימית, שבה התרחש המאבק האלים ביותר בין אזרחים מתנגדי הפינוי לכוחות הביטחון, לוח הזמנים הצפוף שישראל התחייבה עליו מנע את הפירוק המסודר של העיר. התוצאה הייתה הרס בלתי נשכח. התמונות, שנחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי, הראו את פינוי התושבים הנסערים בזמן שמכונות ענק מוחקות את הבתים ויחידות הנדסה מפוצצות את מבני המרכז המסחרי

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות