/
/
בין שש לשבע-5

בין שש לשבע-5

ד׳ באלול ה׳תשע״ב
19:26

ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע

נמצא ציור, נצבע אותו בצבע

אבל מה שבטוח-בדרך של קבע ניפגש בביתר בין שש לשבע

דומה לריקי

רחל, אמא של שבי מביטה מבעד לחלון בדאגה. אוטובוסים חולפים, ילדים חוצים את הכביש בזהירות וגם לא כל כך בזהירות, העמוד החכם שליד הבית שלהם תוקן אתמול  והוא שב להכריז בחגיגיות מתי יגיעו קווי שלוש וחמש ומאתיים תשעים. האוטובוסים פולטים בנות שטעם החופשה עדיין נסוך על פניהם, אבל הילדים שלה לא חוזרים.

היא שלחה אותם עם שבי והזהירה אותה שתחזור מוקדם. רחל, אמא של שבי, נאנחה. קשה לה עם החופשה, כמו לרוב האמהות, אבל הרבה יותר קשה בתקופה שבה עליה לתמרן בין הלימודים של הבנים לחופשה של הבנות. בנסיון להלך בין הטיפות היא הרשתה להם לנסוע לפארק שבעת המינים בB   שייהנו עוד קצת מטעם החופשה, כמו שהבנות רוצות, מצד שני ביקשה שיחזרו מוקדם כי הבנים צריכים ללכת לישון מוקדם, מחר יש להם לימודים.

שבי אמרה בשמחה שבסדר, בטח, הם יסעו ויחזרו מוקדם. “תשתדלי להיות בבית עד שש, שש ורבע מקסימום”, אמרה רחל, שבי השיבה פזורה משהו, שבסדר, היא תהיה.

עכשיו רחל חושבת לעצמה שהיא היתה צריכה לתת לשבי הוראות ברורות יותר, כזו היא שבי, חולמנית משהו, צריכה לשמוע בדיוק מתי עליה לצאת מהגינה ובאיזה קו לנסוע, משפט כמו ‘תהיי בבית עד שש- שש ורבע’ הוא מרחף ולא מוגדר… זה לא מתאים לה לשבי.

שבי שלה, החולמנית, החלשה משהו, שונה כל כך  מריקי הגדולה ממנה בשנה אחת בדיוק.

רחל מתנערת, היא מבינה שמלעמוד ליד החלון היא לא תרוויח הרבה, לכן היא עוזבת אותו ופונה לעבר החלון השני, שם ממתינה לה הכביסה. שם ממתינות לה גם המחשבות…

עוד כמה ימים תעלינה הבנות שלה כיתה. ריקי עולה לכיתה ח’, שבי לז’. הן עומדות לסיים את בית הספר העממי. עוד שנתיים נשאר לשבי שלה לשמוע “מה, את אחות של ריקי לוין? מה את אומרת. לא הייתי מקשרת ביניכן”. “ריקי, היא אחותך? איזה יופי, כל כך נחמד לפגוש שוב בת מהמשפחה שלכם, אני מקווה שאתן דומות…”. אחר כך באסיפת הורים היא שומעת משפטים או קטעי משפטים, תלוי ברמת האיפוק של המורה, אבל המבט המתפלא הזה בעיניים הפליאה והאכזבה, הם נמצאים שם תמיד, יש דברים שאי אפשר להעלים.

השעה כבר שש וחצי, שבי עדיין לא חוזרת. מצד אחד הקטנים אוהבים אותה, אולי יותר ממה שהם אוהבים את ריקי. ריקי קצרת רוח, אין לה סבלנות לעלות איתם למגלשה ולנדנד בנדנדה. שבי אחרת, יושבת על הדשא ומשחקת ומנדנדת ובכזו סבלנות… חבל שהמורות לא רואות אותה במגרש הזה, חושבת אמא שלה בצער, ומורידה את החולצה האחרונה מהחבל. חבל שהן לא רואות כמה היא טובה ואצילית וכמה היא נחמדה לאחים הקטנים שלה, חבל.

בשעה רבע לשבע רחל מתחילה ממש לדאוג. אולי תרד למטה ותחפש אותם? אולי תיסע בעצמה לפארק שבעת המינים? שתי האפשרויות לא נראות לה הגיוניות ממש, גם לא מעשיות.  היא תיסע לפארק והם יחזרו באוטובוס מקביל.  עדיף לחכות בבית, למטה היא יכולה לרדת, אבל מה תעשה שם?

חמישה לשבע. הדלת נפתחת בקול תרועה, יוסי, יעלי, מירי, נח ושבי פורצים הביתה. אחרי שרחל מברכת אותם בשלום ונותנת להם לשתות היא מספרת לשבי שהיא דאגה לה מאד. “ביקשתי ממך שתחזרי הביתה עד שש ורבע, עכשיו כבר חמישה לשבע”” היא אומרת לה. נכון ששבי חלשה קצת בכשרונות וגם חולמנית ועייפה לפעמים, אבל היא ילדה גדולה, יש דברים שאפשר לדרוש ממנה, אמרו לה להיות בבית בשש ורבע, היא יכולה להבין מעצמה שעליה לעלות בשעה שש על האוטובוס.

שבי שותקת לרגע, אחר כך היא אומרת בשקט שבאמת היא עלתה בשעה שש לאוטובוס, לקו שלוש. “אז איך הגעת בחמישה לשבע הביתה?” רחל נדהמת. “אחרי שהתיישבנו במקומות גליתי ילד אחד, בן שלוש בערך, בוכה בכי תמרורים, חכיתי שאמא שלו תיגש אליו, אבל אף אמא לא קמה ממקומה. ניגשתי אליו, התברר לי שהילד איבד את אמא שלו והוא לא יודע מה לעשות עכשיו. הילד לא הצליח להסביר לי איפה הוא גר רק אמר שהוא גר ברחוב מזיץ’. יעלי אמרה שהוא בודאי גם במזריטש, ירדנו בתחנה של מזריטש, אבל הילד נענע בראשו ואמר ‘לא פה’ , יוסי חשב שהילד בודאי גר קרוב יותר לרמי לוי, אז חצינו את כביש וחכינו לקו אחד שהגיע רק אחרי חצי שעה”. שבי מתנשפת, אמא מבחינה פתאום שהיא עדיין לא שתתה, היא מבקשת ממנה לשתות משהו ולהרגע, שבי מוזגת לעצמה כוס מים ושותה אותה עד תומה. ” נסעתם כולכם?” שואלת אמא, היא מתפלאת וגם מרחמת על שבי. שבי מהנהנת בראשה, “כן, נסענו כולנו, יוסי ויעלי הציעו שהם יחזירו את הילדים לבד, אבל פחדתי לשלוח אותם”. מצוקה בקולה של שבי ורחמיה של אמא נכמרים, לא פשוט לנסוע עם חמישה אחים קטנים וילד בן שלוש שמקמץ מאד במילים. “נו?” שואלת אמא במתח, “אז זהו, ירדנו בתחנה לפני רמי לוי ובאמת הילד הצביע על בית אחד וצעק בחדווה ‘אמא’, ‘אמא’, הוא כמעט רץ לכביש, רק ברגע האחרון הצלחתי לארגן את כולם ולחצות ביחד איתם את הכביש הסואן. הלכתי עם הילד שהוביל אותי היישר לעבר הבנין שלו, עליתי במדרגות ונקשנו על דלת הבית ו…”

עיניה של שבי מזדהרות פתאום, “תארי לך, אמא, את מי ראיתי?” רחל מסתקרנת, מי היא זו שגרמה לאור בעיניה של בתה? את מי היא פגשה באמת? “את גולדמן”. “המורה?” שואלת אמא בהתפעלות.
“כן, המורה פייגי גולדמן, ומה מתברר לי? שהילד האובד הוא הבן שלה…”

“מה את אומרת?” מתפעלת אמא, “איזה צירוף מקרים…”

“כן, היא סיפרה לי שהבת הגדולה שלה לקחה את הילדים לקניות וצבי הקטן כנראה נאבד לה, היא התקשרה לבת, התברר שהבת גלתה שצבי איננו לפני עשר דקות והיא חפשה אותו בבהלה גדולה, המורה גולדמן ספרה לבת שלה שילדה אחת נחמדה הביאה את צבי הביתה. היא חילקה לכל הילדים שלנו  איגלויים ואחר כך שאלה אותי לשמי. אמרתי לה את השם שלי, היא קמטה לרגע את מצחה ושאלה את עצמה מאיפה השם לוין מוכר לה, אחרי שניה נזכרה. ‘רגע, אז את אחות של ריקי?’ כך היא שאלה אותי. אמרתי לה שכן. היא חייכה חיוך רחב ואמרה ‘שנה הבאה אהיה, בעזרת ד’, המחנכת שלך”.

“באמת?” רחל התרגשה. איזו סיעתא דשמיא, הנה, המורה פייגי גולדמן מכירה את שבי עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים. הנה מורה אחת שתדע להעריך את הילדה הנפלאה הזו ולא תמהר לשפוט, מורה אחת שעוד לפני שהתחילה השנה, ראתה את מידותיה הטובות ואת טוב לבה, מורה אחת שלא תשווה… שבי שמה לב שאמא שקעה בהרהורים, לכן היא שותקת רגע אבל אחר כך מסיימת. “את יודעת מה היא אמרה לי?” שואלת הבת בקול צופן סוד. “מה?” מבלי משים נדרכת רחל. “היא אמרה לי שכל הכבוד לי ששמתי לב לילד קטן ובוכה והצלחתי להביא אותו לבית שלו. היא אמרה שרואים…רואים שאני דומה לריקי!” 


בין שש לשבע -4

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות