/
/
בין שש לשבע – 3

בין שש לשבע – 3

י״ט באב ה׳תשע״ב
01:47

ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע

נמצא ציור, נצבע אותו בצבע

אבל מה שבטוח- בדרך של קבע

ניפגש בביתר בין שש לשבע

טוב שחזרו!

“דייטש נסעו!” מירי נכנסה הביתה חגיגית וקורנת, “נסעו?” שאלו אסתי ויעל והעיניים שלהן הבריקו. “יופי, עכשיו תהיה לנו חופשה אמיתית”.

ברכה עמדה עם הפנים לעבר השיש, קוצצת ירקות לסלט, לארוחת הערב ולא ממש מבינה את פשר הדיבורים העליזים, נכון שהבנות שלה חברות של הבנות של דייטש אבל עד כדי כך הן משתתפות בשמחה שלהן?

לרגע רחב לבה בקרבה… רק לרגע… ברגע הבא הבינה היטב את פשרם של המבטים המחויכים. “אמא, אפשר לסגור את המכולת לחמשה ימים”. הכריזה יעל “וגם את חנות הירקות והמשחקים…” הודיעה אסתי חגיגית.

בבת אחת הבינה ברכה, היא לא הייתה מרוצה ממש, למרות זאת בינה לבין עצמה יכלה להודות שאכן, יש צדק בדברים של הילדות וגם בלבה גבה זה מכבר הר של תרעומת…

בתחילה, כשאסתר דייטש הגיעה לגור מולה שמחה ברכה, השכנים המתחלפים בדירה המושכרת כבר היו עליה לזרא, וכשהגיעה השכנה הקבועה והנחמדה, קבלה אותה ברכה בעוגה טעימה ובחיוך רחב. השמחה שלה לא הפסיקה גם היום, אחת עשרה שנים אחרי ובכל זאת…

הפעם הראשונה שבה נקשה אסתר על דלת הבית שלהם והשאילה שקית חלב נראתה לברכה הגיונית לחלוטין. קורה ששוכחים… קורה שנתקעים בלי מצרך חיוני, בשביל זה יש שכנים, לא?

היא לא זכרה מתי עברו ההשאלות את גבול ההיגיון וצעדו לעבר גבולות אחרים, הרבה פחות הגיוניים. לחם וחלב, גפרורים וכדור, קובית משחק וכוס מרכך. לא, לא כביסה, מרכך לשיער, בעצם גם מרכך כביסה… אם כבר, גם הוא נגמר לה.

מידי פעם אמרה אסתר בחיוך מתנצל שהיא כזו… לא ממש מאורגנת והיא מקווה שברכה לא כועסת עליה. ברכה השיבה שלא, מה פתאום, היא לא כועסת, בכלל לא.

היא באמת לא כעסה וגם הבינה מצוין את ההסברים של אסתר על כך שבכל מקום יש אנשים מאורגנים יותר ופחות. נכון, היא באמת טיפוס מאורגן ופעם בחודש היא צועדת לצרכניה וקונה שם מלאי שיספיק לה לחודש שלם. על המקרר יש רשימה קבועה ובה רשומים המצרכים שצריך לקנות היום ובכלל, רוב המוצרים מוכנים במקום שלהם וכשצריכים משהו- הוא נמצא. אף פעם לא ידעה ברכה להעריך את העובדה הפשוטה הזו, אבל כשהתחילה אסתר עם מערך ההלוואות שלה, ידעה ברכה שזה לא מובן מאליו ולא כולן כך, הנה, השכנה שלה ממול-אחרת.

היא הסכימה לקבל את העובדה שיש אנשים שונים וקוותה שאסתר תתייצב עם הזמן וההלוואת, תתמתנה. התקווה הזו לא התגשמה, להפך, עם הזמן הרגישה אסתר נח יותר ויותר, בששון ובשמחה היא המשיכה להשאיל מברשת שיניים חדשה ויעה, ומוצץ לקטן ואורז ושני גזרים וקישוא אחד, אם אפשר…

לברכה לא היה מושג מתי זה קרה אבל איכשהו התיישבה תחושה לא נעימה בתוכה והתחושה הזו הלכה עם הזמן וגברה. למה אסתר לא דואגת לעצמה? למה היא לא מתארגנת קצת יותר טוב? למה היא צריכה לרכוש עבורה את כל הדברים ואם אסתר הייתה גרה מול שכנה מאורגנת פחות? מה אז היא הייתה עושה?

נכון שגם להם חסרים לפעמים דברים והם מלווים ממשפחת דייטש, גם היא נתקעת לפעמים בלי פרוסת לחם או כוס חלב, אבל השיטפון שהפך לצונאמי הוא… הוא מוגזם קצת, לכל הדיעות.

כמה סיפורים נצרבו עמוק בתודעתה של ברכה. יום שלישי אחד בערב. הגדולות לא בבית, היא לבד עם הקטנים כולל התינוקת בת החודש שצורחת בעריסה, בן השנתיים באמבטיה ובן השלוש וחצי אוכל בהחבא מחפיסת שוקולד במטבח. בתחילה חושבת ברכה להתעלם מהנקישות העקשניות הללו אולם הללו מסרבות להתעלם ממנה… הנוקשת האלמונית לא מתייאשת, וברכה בסופו של דבר פותחת את הדלת. בפתח עומדת חוי,הבת של דייטש, מבוישת משהו.ברכה נאלצת לבקש ממנה שוב ושוב שתחזור על דבריה, היא מתכופפת לעברה כשביד אחת היא מחזיקה את בת החודש וביד השניה את בן השנתיים וחצי. רק אחרי שלוש דקות ארוכות מבינה ש’אמא בקשה שתי ביצים’…

שתי ביצים, באמת, מה זה שתי ביצים שום דבר. אבל כשהן מצטרפות לשתי פרוסות לחם ושתי כוסות חלב ושני לבנים זה כבר הופך ליותר ממשהו… וכשהזרם לא פוסק הוא מתחיל להיות מעצבן.

הם רוצים לאפות עוגה לשבת. אסתי לוקחת את הנפה אבל קמח- איך. אחרי כמה דקות של חיפוש היא מכריזה שאין קמח. ברכה אומרת שלא יכול להיות, אתמול היא ראתה בארון שתי חבילות, אחרי דקה מתברר שיכול בהחלט להיות, אתמול הלוו דייטש שתי חבילות קמח, לא, הם לא החזירו…

מעולם לא שיתפה ברכה את בנותיה במרמור הקל או בחוסר שביעות הרצון שפשטה בה. היא גם לא שמעה אותן מתלוננות על השכנה המשאילה בלי סוף, לכן, עכשיו, כשהתברר להן שהשכנה נסעה והן הגיבו בפרץ ספונטני כזה התפלאה ברכה ו…אחרי הכל הסכימה איתן בשתיקה. דייטש נסעו ולהם יהיה קצת חופש.

יום שלם בלי נקישות בדלת. בלי בקשות ובלי שאף אחד יזדקק בדחיפות ל-לחם/קמח/מלח/סוכר… הכל טוב ויפה.

עד הלילה.

בלילה מעיינת ברכה בעיתון מקומי ומגלה מודעה על מכירת בגדי ילדים. שמוליק גדל כל כך לאחרונה, היא חייבת בגד חדש לשבת, בשבילו. “מירי, תשאלי את אסתר אם היא רוצה לבוא אתי היום למכירה”, מבקשת ברכה מהבת שלה, לאסתר יש טעם טוב והיא גם מבינה בסוגי אריגים, אם היא מאשרת את הבגד, ברכה רגועה. אבל עכשיו מירי לא הולכת. “היא לא בבית, אמא, שכחת? דייטש נסעו”.

למחרת חוזר שמוליק מהפארק עם אצבע נפוחה והוא כולו רועד מפחד ומיבב. יעלי מדווחת שהוא נפצע ונראה לה שנכנס לו קוץ לאצבע. “תראה לי את האצבע, שמוליק”, מבקשת ברכה, שמוליק מראה, היא רואה נקודה שחורה קטנה. מה זה אומר? שנכנס לו קוץ? שלא נכנס? זה פצע או סתם מכה? למה  הוא כל כך בוכה? ולמה הבת שלה מדברת כל כך הרבה ולא מבינה שהיא לחוצה ולא מצליחה לראות כלום בלחץ הזה? אסתר הייתה זו תמיד שאבחנה אם צריך לתפור או שמגבת יבשה תעזור.. אם הילד סתם בוכה או שהוא באמת סובל אז איפה היא עכשיו? שתחליט אם יש קוץ בפנים או לא…

אבל אסתר לא בבית. הילדות מזכירות לה את זה שוב. והיא צריכה בכל זאת לנשום עמוק ולהסתכל על האצבע ו…הצילו, נראה לה שבאמת יש  קוץ בפנים!

בבוקר מזכירות הילדות לברכה שהיא הבטיחה להן לנסוע לים. “נכון”, היא נזכרת, “אבל אצל מי שמוליק יישאר?” “אצל דייטש!” קופץ שמוליק “אני אשחק עם התאומים שלהם”.

“דייטש לא בבית”. מסבירה לו ברכה ופניה נפולות.

“אז אל תסעו”, חורץ שמוליק, “רק אמא של התאומים יודעת להכין שוקו כמו שאת”.

אחרי יומיים נוספים חוזרת משפחת דייטש. בשש ורבע, השעה הכי לחוצה, כשהקטנים אוכלים ארוחת ערב וברכה מספרת סיפור מתח, נוקשת אסתר על הדלת, היא פשוט נתקעה בלי גבינה והילדים שלה רוצים, אז…

והיא לא ממש מבינה איך זה שלמרות שהחבריה העליזה התפזרה והסיפור הופרע באמצעו ואיך זה שלמרות שברכה שכחה בכלל איך נגמר הסיפור הזה, שמחה גדולה על פניה של שכנתה והיא מגישה לה את הגבינה המבוקשת באושר של ממש…


בין שש לשבע -2 בין שש לשבע-4


כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות