/
/
בין שש לשבע -2

בין שש לשבע -2

ו׳ באב ה׳תשע״ב
02:24

ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע

נמצא ציור, נצבע אותו בצבע

אבל מה שבטוח-בדרך של קבע

ניפגש בביתר בין שש לשבע

שעה (בלי) איכות

“רוץ, מוישי, הנדנדה הכתומה פנויה, אתה מאד אוהב נדנדות, נכון? אז תתפוס אותה”, אמרה תמי וברק האיר את עיניה, יעל העיפה מבט לעברה, היא ראתה את הקוקו השחור מנתר בעליזות, את הגומות שהעמיקו למראה הנדנדה שבאופן ניסי, היתה פנויה, ולבה רחב בקרבה.

השבועות האחרונים מצאו אותה עסוקה מאד. שלא כמו אמהות רבות, ממשיכה יעל לעבוד גם בחופשה. הרבה הרצאות שמעה על כך שאסור שלאמא יהיו נקיפות מצפון ובכלל, היא אינה אשימה בכך שהעבודה שלה לא מתחשבת בחופשות, אבל הרצאות לחוד ותחושות לחוד. בכל בוקר, כשעזבה בית עם שלושה ילדים ישנים וידעה שעוד מעט יתחילו הטלפונים והרטינות של ‘אמא משעמם לי’, בכל בוקר כזה הרגישה צביטה של צער בלבה.

אז זהו. היום החליטה שלפחות אחר הצהרים היא תצא עם הילדים, את מה שאין באפשרותה היא לא יכולה לתת, אבל מה שהיא כן יכולה היא תתן, והכי טוב שאפשר.

הילדים שלה קטנים, הם לא דורשים הרבה ונסיעה בקו אחד לפארק בגבעה A  תספק אותם בהחלט. היא תשב על הגדר הנמוכה לצידם, אולי אפילו תעזור בבנית ארמונות של חול, תחכה להם בסופה של המגלשה הכחולה ותנדנד אותם בנדנדות. תשמע את הדיבורים החמודים שלהם ותענה בסבלנות.  זה לא יהיה טיול גדול, אבל כשהיא תהיה ביחד איתם, החוויה תעצים ותגדל פי כמה.

היה לרגע שקט, מוישי רץ קדימה לתפוס את הנדנדה ותמי צעדה לידה מתונות. כאילו במענה למחשבותיה נשמע פתאום קולה של תמי. “אמא, אני מכירה את הפארק הזה, רותי לוקחת אותנו לכאן המון, אבל כשרותי הולכת  איתנו זה הרבה פחות שווה כי היא רק בייבי סיטר והכי כיף ללכת עם אמא”.

“אמא, אמא”, חיכה אליה גם אסתי, מהעגלה, חיוך ילדותי ושובה לב. זה היה הרגע שבו הרגישה יעל שלמרות שהשאירה את הבלגן והכביסה והארוחה הלא מוכנה למחר, למרות הכל עשתה את הדבר הכי נכון כשעזבה את כל זה מאחוריה ונסעה עם הילדים שלה לפארק.

“בואי, תמי”, הציעה יעל לתמי שלה, תוך כדי שהיא שולפת את אסתי מהעגלה ומניחה גם אותה בארגז החול. “הבאתי לכאן מים כדי שתוכלו ליצור צורות מהבוץ, וגם דליים וכפיות”. תמי זהרה, גם מוישי שהתנדנד דיו הצטרף אליהם. “אולי נבנה ארמון גדול?” הציע מוישי. “כן”, התלהבה תמי והביטה באמא בהיסוס. “את מרשה לנו, אמא? כי רותי לא אוהבת שאנחנו משחקים בחול, היא אומרת שהחול מלכלך אותנו ואמא תצטער”. יעל הנהנה בראשה “אני מרשה, בטח, וגם אעזור לכם לבנות ארמון גד….” היא הפסיקה את המשפט כשצל ארוך הוטל עליה פתאום.

יעל הרימה את עיניה, בת שבע, חברה מהבנין ממול נראתה לידה. “גם את פה?” צהלה בת שבע, “אז זהו, שגם אני הגעתי לפה. את יודעת מה? אמרתי ש-למה לא, יום אחד אפשר לגוון וללכת לגינה אחרת, אז אני רואה שגם את החלטת לגוון, מה?” שאלה-קבעה. יעל הנהנה בראשה במן תנועה לא מחייבת. “רוצה לבוא לשבת על הספסל?” הציעה בת שבע בטבעיות “תראי, נשאיר כאן את הילדים, הם מסתדרים מצוין, יש שם ספסל מוצל ופנוי, נוכל לנוח בינתיים”.

יעל חייכה, היא אמרה שתודה, אבל לא, היא מעדיפה להשאר כאן עם הילדים. “הבטחתי להם שאני אשחק איתם”, הסבירה לבת שבע. “אה”, הפטירה בת שבע ולמול עיניה התוהות של יעל התישבה גם היא לצדה, בקצה ארגז החול  “טוב”, אמרה לה “אם את רוצה נשב כאן”. אמרה, אינה מבחינה בשתיקה הארוכה של יעל.

“נבנה ארמון מהחול?” שאל מוישי קצת מאוכזב. “ארמון מהחול?” בת שבע הזדעזעה, “לא כדאי לך, יעל, אחר כך  אי אפשר להתפטר מהגרגירים האלו, הם נדבקים לידיים וחודרים למאכלים, בגדים…נכנסים לארונות, נודדים לכל החדרים, יש כאן מתקנים, לכו למתקנים, ילדים”, הציעה להם ברוב אבירות.

“אין דבר”, מיהרה יעל להגיד “אנחנו יכולים לבנות ארמון בחול, את הידיים נשטוף ואת הבגדים נכבס, חופש עכשיו וזה בסדר”, חיוך ההקלה על פניו של מוישי לא נמשך זמן רב. “תגידי”, משכה בת שבע קלות את שרוולה של יעל “שמעת שהולכים לעשות שינויים בזמני האוטובוסים?” “לא”, מזווית עינה ראתה יעל את תמי מחפשת אחרי כף החול הגדולה שלה. “הנה הכף, תמי”, אחר כך הכניסה אסתי חול לפה, ויעל שלפה את המוצץ ותחבה אותו לפיה של הקטנה. “ככה לא תאכלי חול, מתוקה”, הסבירה לתינוקת שלה.

“אני פוחדת שיזיזו לי את האוטובוס לעבודה”, בת שבע התנשפה “אני נוסעת כבר שנים בקו שלוש של עשרים לשמונה,  תארי לך שאני מגלה שאין יותר אוטובוס בשעה הזו”, “מה פתאום? זו שעה עמוסה ובשעה הזו לא יבטלו קווים”, הרגיעה יעל בחטף. “אי אפשר לדעת”, החליטה בת שבע לדון בנושא הזה מכל היקפיו, “תמיד יש הפתעות”.  

“אמא”, כך מוישי “גמרנו את הארמון, עכשיו אנחנו רוצים לשים למעלה פרח, אפשר ללכת לחפש?” “כן”, השיבה יעל “בואו נלך ביחד”.

יעל כבר קמה אבל בת שבע עדיין היתה תחת הטראומה שאולי מישהו יזיז לה את קו שלוש שלה. “תשמעי, שום דבר לא בטוח”, היא אמרה שוב, אינה מוותרת על התגובה של היושבת לצדה. “תארי לך שבמקום בעשרים לשמונה אצטרך לצאת בשבע וחצי מהבית, את יודעת מה זה? בבוקר כל דקה מנוצלת אצלי עד תום”.

יעל הקשיבה ומוישי משך קלות בחצאית של אמא ושאל אותה אם הם יכולים ללכת לבד לחפש פרח. “כן, תלכו לבד”, נאנחה יעל וחזרה לשבת.

“את לא צריכה להיות כל הזמן עם הילדים”, עברה בת שבע נושא בפתאומיות, “תראי איך הילדים שלי עצמאיים, לא ניגשים אלי בכלל, והילדים שלך שומרים עלייך כל הזמן, לא עוזבים אותך לרגע”. “אני רוצה להיות איתם”, השיבה יעל בקול ענות חלושה. “בשביל מה? את לא נמצאת מספיק? תראי איך הם מסתדרים יפה, הם בכלל לא צריכים אותך כאן, בפארק, ראית איזה פרח יפה הם הביאו, כל הכבוד לכם ילדים, איפה מצאתם את הפרח הזה?” יעל שתקה. גם הילדים היו נבוכים ולא ענו.

הדקות חלפו בזו אחר זו, השעה שבע התקרבה. יעל קמה, הפעם סופית. “טוב ילדים, מאוחר, צריכים לחזור הביתה כבר”, אמרה, מבחינה בילדים שלה ששומטים את המשחקים ואת ארגז החול ומתנערים.

“חשבתי שישעמם לי פה לבד” קראה אחריה בת שבע, אבל בסוף דווקא היה נחמד, רוצה מחר ללכת לפארק אחר?” יעל ענתה שהיא לא יודעת, עוד תראה…

באוטובוס שמעה איך תמי לוחשת למוישי שגם רותי יכולה לקחת אותם לגינה הזו, וזה לא נורא משנה כל כך עם מי הם נוסעים, “נכון?” היא שאלה את אחיה הגדול.

בערב דפקה בת שבע מתנצלת. היא החזירה את הכף הכחולה, אלי שלה לקח אותה בטעות והיא רוצה להחזיר. בבית שלהם, אמרה בת שבע, שמים דגש מיוחד על השבת אבידה.

ומי, רצתה יעל לשאול אותה, מי יחזיר לי את הזמן של הילדים ושלי שלקחת מאיתנו?  מי יחזיר לנו אותו?

בין שש לשבע -1 בין שש לשבע – 3

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות