/
/
אומרים ‘די’ למכת התאונות!

הלב כבר לא עומד בזה, הגרון צרוד מלזעוק, הפחד תוקף את כולם

אומרים ‘די’ למכת התאונות!

כבישי ביתר עילית הפכו למקום סכנה רשמי ומוצהר. בתקווה שלא יהפכו, רחמנא ליצלן, לשדה קטל, השם ישמור. ומול תמונת המצב המסוכנת הזו, הגיע הזמן לומר - לא לומר, אלא לצעוק ולזעוק ולצרוח בכל הכוח: די
י״ד בסיון ה׳תשפ״ב
01:05

מאמר מערכת ביתר 24

עיר של ניסים

זו כבר הפכה להיות נורמה שאפילו מי שלא מתגורר בביתר עילית מכיר אותה; הודעה שגרתית שאחת לכמה ימים נפוצה בכלי התקשורת:

“תאונה בביתר עילית, ברגע האחרון נמנע אסון”.

עובר עוד יום. מקסימום יומיים. ושוב הודעה:

ילד כמעט נדרס בביתר עילית, חייו ניצלו בנס.

ועוד יומיים. ושוב הודעה. ילד התפרץ. נהג עקף. פצוע בינוני.

התרגלנו. שגרה. עיר שסומכת על הנס.

ואולי שכחנו, את מה שלימדו אותנו חז”ל: “לאו בכל יומא איתרחיש ניסא”. לא בכל יום מתרחש נס.

איך אמר לנו יהודי שמתגורר בעיר אחרת? “הפכתם להיות לעיר הניסים. כל יום מקבלים הודעה על נס בכבישי ביתר עילית. האם אתם משוכנעים שם שניסים קורים בכל יום?”

אז כן, בחסדי שמים, עלינו להודות ולהלל על הניסים שאירעו עד כה (היו גם כמה פעמים שלא אירעו ניסים, לדאבון הלב, וילדי תשב”ר טהורים עלו בעיר להיכל הנשמות); אבל בל נשכח שכאשר קורה נס – מנכים מהזכויות. ובכלל, אסור לסמוך על הנס. איסור חמור. איסור מדאורייתא של ‘לא תעמוד על דם רעך’.

הגיע הזמן להתאפס. ולהתעשת. בוודאי הנהגים, וגם הולכי הרגל, הילדים והוריהם. לזכור: הכביש עלול להיות שדה קטל רחמנא-ליצלן.

יידע כל נהג שמתפתה לבדוק “רק הודעה קצרה” – שההודעה הזו עלולה לעלות בחייו של ילד רחמנא ליצלן;

יידע כל נהג ממהר שמתעצבן שהאוטובוס שלפניו עומד ליד התחנה ולא זז, והוא מתפתה “לצאת לעקיפה מהירה” – שהעקיפה הזו עלולה לקחת במהירות את חייו של הולך רגל, רחמנא לשיזבן.

יידע כל נהג שלא מסתכל על הכביש, שנוקט פעולות הסחה למיניהן – שהוא עלול להתחרט על כך כל חייו; שהוא עלול להסתובב כל חייו עם אות קין על המצח. עם מצפון מייסר שלא יעזוב אותו עד היום האחרון. האם זה שווה?

ויידעו גם הורים ומורים שמעגלים פינות, שלא מזהירים את הילדים באלף ואחת אזהרות לפני כל יציאה אל הכביש על הצורך להסתכל שוב ושוב ושוב, ולא לחצות את הכביש מהתחנה כל עוד האוטובוס עומד ומסתיר את שדה הראייה, ובכלל – לא לחצות שלא במעבר חצייה בשום פנים ואופן.

ויידעו גם הילדים. החיים שלנו יקרים, ואנחנו מצווים לשמור עליהם מכל משמר. כמו היהלום הכי יקר בעולם. איך אפשר לזלזל?

זכרו: עדיף לאבד רגע בחיים – מאשר לאבד את החיים ברגע ח”ו. 

בידינו הדבר.

‘ניסים’ בכל שבוע

רק בשבוע שעבר דיווחנו כאן על שלוש תאונות דרכים שאירעו בשבוע שחלף בכבישי העיר: האחת – ברחוב דרכי איש הסואן, שבעיבורו נמצאים ה’שטיבלאך’ הידועים של הרב קארו. רכבי חירום, הצלה ומשטרה רבים גדשו את הכביש ביום שישי לפני שבועיים. במשך זמן רב ניסו מתנדבי צוותות הטיפול הנמרץ להציל את הילדה הקטנה, כבת 10, שנפגעה מרכב חולף וסבלה מחבלה רב מערכתית בראשה ובידיה. מתנדבי ההצלה המסורים דיווחו על “ילדה שסובלת מחבלה רב מערכתית, כולל בראש, ומצבה מוגדר בינוני עד קשה”. (נא להתפלל לרפואת הילדה בת שבע בת רעכיל לרפואה שלמה).

קודם לכן, באותו שבוע – שוב הוזעקו צוותי ההצלה להעניק טיפול רפואי לילד כבן 11 שנפצע בתאונה בעת שרכב על אופניו ברחוב קדושת לוי פינת הרב שך בעיר. הילד נפגע מאוטובוס חולף שהעיף אותו, והוא נפצע באורח קשה. (הציבור נקרא להתפלל עבור הילד בנימין זאב בן חנה ליבא לרפואה שלמה).

ועדיין באותו שבוע, ביום רביעי. גורמי רפואה ממד”א ואיחוד הצלה הוזעקו בעקבות דיווח על תאונת דרכים בין אוטובוס לרכב פרטי שאירע ברחוב המגיד ממעזריטש פינת הר”ן, כאשר במקום נפגע הולך רגל שפונה לקבלת טיפול רפואי.

לא סומכים על הנס

על כל אלה דיווחנו בדאגה בשבוע שעבר, ולא פיללנו שדם בגיליון הבא (המקלדת כתבה ‘דם’ במקום ‘גם’. העדפנו לא לתקן) – ניאלץ לדווח על עוד “ניסים” שקרו בעיר.

אבל זו המציאות:

ביום שישי האחרון – שוב הכתה מכת התאונות בעיר. מתנדבי ארגוני ההצלה הוזעקו לרחוב אלעזר המודעי בעיר בעקבות דיווח על רכב שהתנגש בקיר, ככל הנראה כתוצאה מאיבוד שליטה על הרכב.

התוצאה הייתה קשה: גבר אחד, בן 62, ושתי נשים, האחת בת 55, השנייה בת 27 – פונו ל’שערי צדק’ עם חבלות פנים וגפיים, במצבי פציעה שונים.

והיום גם ‘סתם’ מקרים של ‘כמעט תאונה’, כפי שהתרגלנו בעיר הזאת: עוד סרטון שמראה כיצד ילד קופץ לכביש ונהג בולם ברגע האחרון; עוד תיעוד של נהג מבצע עקיפה בלתי חוקית של אוטובוס שעומד בתחנה, ואז בולם רגע לפני פגיעה בילדה קטנה שבדיוק ניסתה לחצות.

מה עובר עלינו???!!! איך הפכנו ל’בירת הניסים התחבורתיים’????!!!

האם נטרפה עלינו דעתנו?!!!

לזכר הילדים שנספו

אין ברירה – אנחנו זקוקים לתזכורת. לא תמיד קרו ניסים.

למי שהספיק לשכוח, בשנים האחרונות חוותה העיר שלנו כמה תאונות קטלניות שהסתיימו בצורה מחרידה, כאשר משפחות יקרות איבדו את היקר להן מכל ועד היום לא התאוששו.

בשש השנים האחרונות נהרגו שלושה מילדי העיר ע”ה מאוטובוס חולף, בהם המקרה שאירע בחול המועד פסח לפני שלוש שנים, אז נהרג הילד ברוך אייזנברג ז”ל בן השלוש, תושב העיירה ניו סקווירא בניו יורק שהגיע עם הוריו לביקור חג עם משפחתו בעיר, ואוטובוס פגע בו בסוף רחוב החוזה מלובלין.

לפני כן קיפח הילד יצחק רוזנפלד ז”ל את חייו מפגיעת אוטובוס באותו הרחוב בעת שרכב על אופניים. בשנת תשע”ה נהרג הילד ישראל דוד ויינגרטן ז”ל בן הארבע, לאחר שאוטובוס פגע בו, וגם אז היה זה ברחוב החוזה מלובלין. על פי עדי ראייה שדיווחו אז על המקרה הטראגי – ישראל דוד ז”ל היה בכביש יחד עם אחיו, אך תושבת העיר שהבחינה בהם הצליחה לעצור את האח. ישראל דוד נותר על הכביש ועלה לעולם שכולו טוב.

האם אנחנו מנסים להעכיר את האווירה? לא ולא. בסך הכל אנו מנסים לעורר ולשוב ולעורר, להורים, לצוותי החינוך, לילדים עצמם – ובעיקר ובראש ובראשונה – לנהגי הרכבים הפרטיים והאוטובוסים: לפקוח שבע עיניים, ולעשות הכל כדי לייקר את החיים.

אשמת הגורם האנושי

הסיבות – מגוונות. יש גם בעיות בתשתיות – שעל חלקן נצביע בשורות הבאות – אבל בל נשכח את הגורם העיקרי:

זהו הגורם האנושי.

נהג שעוקף. נהג שעסוק בטלפון. ילד שקופץ לכביש. אוטובוס שלא נכנס למפרץ אלא בחר להוריד נוסעים על הכביש. ועוד מגוון בעיות.

וכאמור, ישנו גם גורם התשתיות. מסתבר שהעיר הזו קטנה מכדי להכיל פעילות תחבורתית כל כך עמוסה, כל כך ערה, כל כך אינטנסיבית. עיר של 70,000 תושבים, רובם המכריע ילדים, שבמקור נבנתה עבור כמחצית מכך. אלא שאז באו ההרחבות, הפיצולים והיחידות, ועימן הצורך בתגבור תחבורה, ובמאות אוטובוסים שמסתובבים בכבישים הדו-נתיביים הצרים בעיר, אוספים ומורידים נוסעים באינטנסיביות, כאשר אל המשוואה נכנסים גם קווים עירוניים, וגם עשרות קווים בינעירוניים לכל רחבי הארץ, מהצפון ועד לדרום, מגוש-דן עד לשומרון.

הפתרון: תחנה מרכזית

וכאן עולה פתרון אפשרי, שראוי לדיון. פתרון שבכל עיר נורמלית – בטח בערים גדולות ומרכזיות – מהווה פתרון מובן מאליו משנים שנימה:

תחנה מרכזית.

תושב ירושלים שרוצה לנסוע לעיר מסוימת בצפון, בדרום או במרכז, יודע שאין לו את הלוקסוס לרדת מהבית ולחכות שהקו המדויק יגיע עד לתחנה שמתחת לביתו. בדיוק בשביל זה יש תחנה מרכזית. לוקחים קו פנימי, נוסעים לתחנה המרכזית, ומשם אפשר לקחת קו לכל אזור מבוקש בארץ. צפת וטבריה, דימונה ועפולה, קרית ביאליק ורעננה.

אנחנו, תושבי ביתר עילית, התרגלנו ללוקסוס: רוצים לנסוע לשבת בעמנואל? אין בעיה, האוטובוס מחכה לנו ממש מתחת לבית. שבת במירון או צפת? חצי דקה הליכה והאוטובוס מגיע עד לפתח הבניין שלנו, כמו מלכים.

למה לא. זו נוחות מבורכת.

אבל כשהנוחות מתנגשת בבטיחות – ייתכן שהגיע הזמן לעשות חשיבה מחודשת. כשהעיר הקטנה שלנו היא אחת הסואנות בארץ מבחינת תחבורה ציבורית ששועטת בעיר יום ולילה – כנראה שצריך לעשות אתחול חשיבתי. 

הפתרון המדובר הוא להקים מסוף גדול בכניסה לעיר – שממנו ייצאו כל (או לפחות רוב) הקווים הבינעירוניים. בכבישי העיר ינועו רק קווים פנימיים, שייקחו את הציבור לתחנה המרכזית.

כבישים רגועים יותר

הפתרון עשוי לסייע באופן כפול:

ראשית לכל – עומס האוטובוסים שנעים בכבישי העיר יפחת בכחמישים אחוז.

שנית – יימנעו עיכובים ועומסים בכבישי העיר בגלל נוסעים שמקדישים דקות ארוכות להעמסת מזוודות ועגלות בתא המטען של האוטובוס.

העומס המדובר הולך ועולה בסופי שבוע ובשעות השיא. והעומס הזה מסכן את כולנו. צאו לכבישי העיר ותראו ילדים שממתינים דקות ארוכות עד שהם יכולים לעשות כביש. בשלב מסוים הסבלנות פוקעת, והם עושים את זה בצורה הכי לא בטיחותית והכי לא אחראית.

ויש את רעש האוטובוסים. הצפירות. פקקי התנועה ומצוקות החנייה.

ועוד לא דיברנו על הרס התשתיות. הכבישים שהופכים למשובשים. וזיהום האוויר (כן, יש דבר כזה. זו לא המצאה של כמה משוגעים לדבר. את העשן המחניק הזה כולנו שואפים הישר לריאות).

תחנה מרכזית – יכולה להוות פתרון נהדר, בדרך להפיכת העיר שלנו לבטוחה יותר.

מודל קרית-ספר 

נכון. ברגעים אלו ממש – קוראים רבים זעים על מקומם באי נוחות. בעלי רכבים פרטיים יכולים ליהנות מהסדר מעין זה. אבל אלה שמתבססים על תחבורה ציבורית ורגילים לנסוע לשבת לסבא ולסבתא, לשווער ולשוויגער, בבני ברק או בקרית גת – עשויים לומר לעצמם: ‘מי הזיז את התחנה שלי? מדוע מצפים ממני לנסוע בשני קווי אוטובוס – אחד פנימי ואחד בינעירוני – כדי לנסוע אל מחוץ לעיר?

התשובה היא – שכנראה אין ברירה. המצב בעיר כבר בלתי נסבל. עדיף לוותר על נוחות – כדי להבטיח את החיים. ולחילופין – אבוי לנוחות כזו, שעלולה חס וחלילה לפגוע בחיי אדם.

אולי אפשר למצוא פתרון מְאַזֵן. לדוגמה – שהקווים המרכזיים הנוסעים לירושלים ולבני ברק, כן יעברו ברחובות הראשיים פעם בשעה, ואילו בשאר הזמן ייצאו מתחנה מרכזית בכניסה לעיר.

מהיתרון נהנה כולנו – גם נוסעי התחבורה הציבורית, וגם בעלי הרכבים הפרטיים: נהנה מעיר רגועה יותר, נקיה יותר, דילול משמעותי בכבישים, ועיקר העיקרים – תחושה בטוחה יותר בס”ד.

נשמע לכם תקדימי? אז נספר לכם שבעיר מודיעין עילית קיים ההסדר הזה, ולפי שיחות שקיימנו עם תושבי העיר הזו – ההסדר עובד מצוין וכולם מרוצים.

היעד הוא להוריד את האוטובוסים הכבשים מהכבישים, להחזיר לעיר את השקט התחבורתי ולצמצם את הסיכון כמה שאפשר.

בכל מקרה, אנו פותחים את תיבת התגובות לעוד הצעות ורעיונות שלכם, הקוראים היקרים.  

והקב”ה יצילנו מכל פגע רע ויחזיר את כולנו לבתינו לחיים ולשמחה ולשלום.

כל מה שחדש

אור החנוכה - מאמר הגות מהרב מנחם ישראלי

כ״ד בכסלו ה׳תשפ״ב
15:01
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות