אם אתם תושבי העיר ביתר, קרוב לוודאי שכשתפתחו את החלון ותביטו לעבר האופק המזרחי, (במידה ולא תתקלו בחבלי הכביסה של השכנים) תבחינו ברכסי הרים הנפרשים למלוא העין מדרום לצפון. אלו רכסי הרי גוש עציון, המקפלים בתוכם היסטוריה יהודית רבת שנים: החל מציר הליכה מרכזי בארץ ישראל, ששימש את העולים ירושלימה, אשר לאורכו פזורים ממצאים בעלי ערך רב ששימשו ככל הנראה את משתמשי הדרך, ועד מפעלי מים לאספקת מים לתושבי ירושלים בירת יהודה. נטלנו מקל ותרמיל כדי להכיר את המקום הנפלא הזה דרך הרגליים, בואו איתנו.
תוואי הדרך העתיקה
אתם בוודאי מכירים את כביש 60 – או בשמו היותר נפוץ ‘כביש המנהרות’ – דרך הגלגלים, ומשתמשים בו כמעט מידי יום ביומו. הידעתם מתי נסלל התוואי הראשון שלו?
כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לזכור, כי טופוגרפיה איננה משתנה. זאת אומרת כי הדרכים שנסללו במהלך הדורות בין מרכזי ישוב גדולים, נסללו על התוואי הנוח ביותר, כלומר; התוואי שמכיל באופן יחסי הכי פחות מהמורות ושיפועים קשים, ואיננו מתפתל יתר על המידה.
בשל סיבה זו, תוואי ציר 60 החוצה את גב ההר בארץ ישראל, מדרום לצפון דרך שדרת ההרים, בקו ישיר ונוח, הינו למעשה תוואי עתיק יומין. על התוואי הזה פסעו כבר בימות אבותינו הקדושים, בדורו של אברהם אבינו, שעשה את דרכו מחברון (לפי שיטת רש”י) להר המוריה לשם עקידת בנו. גם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר עולי רגל עשו את דרכם מבאר שבע ומחברון לעבר בית המקדש השכן בירושלים, שימש אותם הציר הזה.
סימונים על דרך
ממצאים רבים מאששים, כי זאת היא הדרך ולא אחרת: לאורכה פזורות אבני מיל רבות, אשר הציבו הרומאים. אבני המיל הינן אבנים גליליות בגובה של כמטר וחצי, אשר הונחו במרחק מיל אחת מרעותה ושימשו לסימון הדרך, ולציון המרחק מהעיר הקרובה. כדי להתרשם מאבני המיל, ניסע על ציר 60 דרומה, נפנה ימינה לכיוון הישוב נווה דניאל, ובהמשך, סמוך לכניסה לישוב, נפנה שמאלה לעבר דרך עפר סלולה. בהמשך הדרך, במרחק של כמאתיים מטר אחת מהשנייה, נוכל להבחין בשני אבני מיל – אבנים מס’ 11 ו-12.
כאשר הרומאים שלטו בארץ ישראל ושכללו את הדרכים, כמיטב המסורת הרומאית מנקרת העיניים – בריבוד הדרך באבני חצץ גרוסות דק, בבניית אבני שפה ובהנחת אבני המיל כאמור – הם המשיכו להשתמש בתוואי הדרך המקורי ולא שינו אותו. זאת, בשל מיקומו הנוח של התוואי הזה, כפי שצוין לעיל.
מקווה בדרך לירושלים
בסמוך לאבני המיל ניתן להבחין בממצא נדיר ומפעים מעין כמותו; מקווה טהרה שנשתמר בשלמותו! הערכה היא שמקווה זה שימש את עולי הרגל הרבים לירושלים – בשל מבנהו המפואר ובשל מיקומו על הדרך לירושלים, הרחק מכל ישוב גדול אחר. מקווה זה בנוי כמתואר בחז”ל במסכת שקלים (ח’, ב’): כל הכלים הנמצאים בירושלים, דרך ירידה לבית הטבילה – לטמאים; ודרך עלייה – לטהורים: למקווה מדרגות רחבות ובמרכזן מחיצת אבן, החוצצת בין היורדים הטמאים לבין העולים הטהורים.
מפעל המים לירושלים
משם נמשיך ונפנה לכיוון הישוב ‘אפרתה’, נכנס בכניסה הצפונית, ובכיכר הראשונה נפנה שמאלה לעבר רחוב הגפן. בהמשך נפנה שוב שמאלה, לעבר שביל שמוציא אותנו מהיישוב לכיוון אתר אמת הביאר (סילוף ערבי של המילה הבאר). אמה זו היא חלק מפרויקט מים משוכלל לצורך תושבי ירושלים, שעשה שימוש במיטב הטכנולוגיה שהייתה קיימת בזמנים ההם.
ההיסטוריה של משק המים בירושלים
בימי בית ראשון הייתה ירושלים קטנה יחסית וכללה את עיר דוד ואת הגבעה המערבית (הרובע היהודי והר ציון של ימינו). העיר ניזונה משני מקורות של מים: עין רוגל ומעיין הגיחון. בנוסף, ניצלו התושבים את מי הגשמים, שנאגרו בבורות ובבריכות. אולם, עם גידולה של ירושלים בימי בית שני, והתפתחותה צפונה לעבר פסגת ההר, גדלה צריכת המים בעיר ירושלים עד לכדי מצוקה.
עדות למצוקת המים אנו מוצאים בגמרא (בבלי תענית י”ט ע”א): תנו רבנן, פעם אחת עלו כל ישראל לירושלים, ולא היה מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד ואמר לו, הלווני שתים עשרה עיינות מים לעולי הרגלים ואני אתן לך שתים עשרה, ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף, וקבע לו זמן. כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, שלח לו – שגר לי מים או מעות… נכנס נקדימון לבית המקדש כשהוא עצב, נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהיו מצויים מים לעולי רגלים. מיד נתקשרו השמים בעבים ונתמלאו שתים עשרה עיינות מים.
נראה שעיקר המצוקה הייתה בימי חג הסוכות, לאחר שפחתה ספיקת המעיינות ונתמעטו המים בבורות, ועדיין לא ירדו גשמי החורף, ועולי הרגל מילאו את העיר ירושלים. פרנסי העיר היו מוכרחים לפתור את הבעיה, ע”י הבאת מים אל העיר מהאזורים שסביבותיה. מתכנני מערכת המים היו צריכים להתייחס למספר גורמים, בשיקולים לבחירת המיקום שבו כדאי לבנות את מערכת המים: מקור המים צריך להיות שופע בכל ימות השנה במים נקיים, הוא צריך להיות גבוה יותר מהיעד – ירושלים והר הבית – כדי לאפשר זרימה של המים, וכמובן – עליו להיות קרוב וזמין לירושלים. שלושת הפרמטרים הללו נמצאו בצפון הר חברון, והוחלט להביא את המים ממעיינות האזור. מערכת המים הושתתה על שלושה מקורות מרכזיים: מעיינות הביאר, מעיינות הערוב וכוזיבה (בקרבת מחנה הפליטים אל ערוב של היום), והמעיינות סביב ברכות שלמה.
שלושת המקורות הללו הינם מעיינות שכבה, ונובעים מתוך שכבות חוואר האטומות למים. כדי להגביר את שפיעת המים, חצבו נקרות אל בטן הסלע, ונקרות אלו מנקזות את המים מתוך השכבה נושאת המים.
מערכת המים
מערכת המים נחלקה לשני חלקים:
החלק הראשון – מאזור המעיינות ועד לב המערכת – בריכות שלמה.
החלק שני – מבריכות שלמה ועד הר הבית וירושלים.
בחלק הראשון היו שתי אמות – אמת הביאר ואמת הערוב – אשר התפתלו בהרים לאורך כ – 40 ק”מ על פני הפרש גובה של 40 מ’ מהמוצא אל בריכות שלמה ( יחס של 1% בשיפוע ). אמת הביאר, הקצרה יותר, מחולקת למנהרה באורך 2.8 ק”מ, חצובה בסלע ולאורכה פירים (הפירים נחצבו במרחקים של זה מזה, לעזרתם של החופרים), ועוד 2 אמות פתוחות ומנהרה (כיום מתחת לגבעת הדגן). מבריכות שלמה יצאה אמת מים הנקראת האמה התחתונה, אשר יעדה היה הר הבית. אמה נוספת – האמה העליונה – הגיעה אל העיר העליונה וארמונות המלך הורדוס ( שרידים מאמות אלה ניתן לראות כיום במספר אתרים בירושלים).
אמת הביאר, בריכות שלמה והאמה התחתונה, פעלו בהפסקות מימי בית שני ועד מלחמת ששת הימים.
המערכת עברה שיפוצים ושכלולים: במאה ה- 17 ניסו התורכים להכניס צינור חרס לאמה התחתונה, הצינור נסתם ואמה הושבתה.
בשנים 1921-1927 למניינם הפעילו הבריטים את האמות לאחר מבצע שיפוץ ושיקום יסודי. מימי הערוב הוזרמו בצינורות לצומת גוש עציון ונאגרו בשתי בריכות, ומשם ע”י צינורות הובלו המים לבריכות שלמה. אמת הביאר שופצה ושוקמה, נבנה סכר אגירה גדול באזור והאמה פעלה כסדרה עד מלחמת ששת הימים.
עם איחודה של ירושלים הושבת המפעל עקב קשיים בטיהור המים.
מערכת אמות המים היא עדות מרשימה לערכה של ירושלים ומעמדה הרם ברצף הדורות. הרבה מאמצים, מחשבה ותכנון הושקעו ב”מפעל” זה שכל מגמתו הייתה אחת – לאפשר פיתוח ושגשוג לעיר הקודש ירושלים.