/
/
וַיִתְיַצְבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר | ההתחזקות ולקחי הקורונה:נועם־שיח מאלף ל’שערים’ עם הגאון רבי שלמה איצקוביץ’ שליט”א, מגדולי עמודי ההוראה בעיר

וַיִתְיַצְבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר | ההתחזקות ולקחי הקורונה:נועם־שיח מאלף ל’שערים’ עם הגאון רבי שלמה איצקוביץ’ שליט”א, מגדולי עמודי ההוראה בעיר

ב׳ בסיון ה׳תש״פ
01:52

רואים את הקולות

@משה יאיר וינשטוק

חג השבועות תש”פ הוא שונה לחלוטין מכל חג שבועות של כל שנה אחרת”. במשפט זה פותח הגאון רבי שלמה איצקוביץ’ שליט”א, חבר הבד”ץ בעירנו ביתר-עילית, רב קהילת ויז’ניץ המעטירה ומגדולי מורי ההוראה בעיר, את שיחת החג המיוחדת ל’שערים’, לרגל חג מתן תורה. במהלך נועם־השיח המרתק והמאלף במעונו של מורנו הרב, התייחס הגר”א איצקוביץ לאתגרי התקופה, בייחוד לנוכח משבר הקורונה שהכניס את כולנו לימים בלתי רגילים – דריכות וחרדה מחד, וחיזוק גדול באמונה מאידך.

“בכל שנה, ימי ספירת העומר הם ימים שמהותם הכנה לחג מתן תורה, כך מובא במקורותינו. ואם הדברים נכונים בכל שנה רגילה, הרי שבנוגע לספירת העומר של שנת תש”פ – על אחת כמה וכמה”.

ומדוע?

בחודשיים האחרונים ידעה האנושות סחרחרה שלא חוותה מעודה. יצור זעיר וחמקמק שחדר ללועו של אזרח סיני אי שם במחוז אלמוני בשם ‘וואהן’, פתח במערכה עקובה מדם, סובבת עולם, כנגד מיליארדי אנשים. הנגיף הניס את יושבי העולם אל הבתים, והם באים בחדריהם וסוגרים דלתותיהם בעדם, ומספרם של החללים בכל העולם הוא גדול מאוד”.

ומתוך שבכל צרות ישראל מֵצֵר הרב, רועה נאמן בעירנו ביתר, רבות מהן מגיעות עד לפתחו בדמות שאלות הלכתיות מורכבות ודילמות פרטיות ומשפחתיות – אנחה עמוקה נפלטת מפיו: “הרבה השפיעה תקופה זו על האנשים”, הוא משתף, “מהן ארעיות ומהן כאלה שייחקקו לאורך שנים. אולם את זאת ניתן לומר – הייתה זו תקופת מבחן ברבדים רבים עבור האדם”.

מראָה מול הפנים

והרב מסביר: “בימים של שגרה, נתון היהודי בתוך מערכת חיים המתנהלת וזורמת בתמידיות, ללא שינוי. הוא יוצא לשלוש תפילות ביום בבית הכנסת, חוגג את החגים ומשתתף באירועים, הכול בחיק הקהילה. החגים, הלימוד, התפילות, רגעים של התעלות של התרוממות הרוח, הכול נעשה בתוך מסגרת קהילתית, כזאת או אחרת. דומה כי מעולם לא היה לאנשים את ההזדמנות לבצע את כל זה – לבד, הם ומשפחותיהם, ממש לבד”.

הרב ממשיך בנועם־שיחו ל’שערים’: “כאן, לפתע – הכל משתנה בבת אחת. סדרי היום, הלימוד, התפילות – הכול נתון בידיו של האדם, ללא מסגרת קהילתית. הוא קובע לעצמו באיזו שעה ישכים בבוקר, מתי ילמד ומתי יתפלל, כמה ומתי ילמד עם הילדים. תקופה זו הייתה מעין העמדת ‘מראה’ מול הפנים, מראה עצמית, ולמעשה מבחן עצמי.

“בתקופה זו של מבחן עצמי מתגלים הרבה דברים – מהם לטובה, ומהם כאלה הטעונים שיפור. אולם ההישג הגדול של התקופה הוא עצם אותו מבחן. ישנו ‘ווארט’ מהבעל שם טוב הקדוש, המובא ב’קדושת לוי’, על הפסוק בתהלים: “הוא ינהגנו על מוּת”, המבטא את הנהגתו של הקב”ה לעמו – הנהגה שהיא בדומה לאב המלמד את בנו הקטן ללכת. האב עוזב את הפעוט לבד לרגעים בודדים, כדי שימשיך ללכת בכוחות עצמו, אולם אביו אינו עוזבו לגמרי, אלא ממתין במרחק של שניים ושלושה צעדים ושומר את צעדיו של הבן.

“כך גם בתקופה מיוחדת זאת”, אומר הגר”ש איצקוביץ’, “הקב”ה ברוב רחמיו נתן לנו את היכולת ללכת לבד, בלי עזרים, בלי קביים ותמיכה. אין לנו את בתי הכנסת ובתי המדרש, גם לא את הכוללים, תלמודי התורה והישיבות, אולם יש לנו את התורה הקדושה ואת מצוותיה. ‘הנה’, כביכול אומר לנו הקב”ה – ‘נסו בכוחות עצמכם, ליישם את כל הערכים אליהם חונכתם ושאליהם הורגלתם, רק שהפעם עשו זאת בעצמכם לבד, בלי הסביבה התומכת’. הוא אשר אמרנו – מבחן עצמי.

“אותו מבחן”, אומר הרב, “הוא מתנה עצומה מאת הבורא יתברך. ואם מתברר בסיומה של תקופה כי ישנם דברים הטעונים תיקון ושיפור – זה הזמן אפוא לפעול ולתקן ולשפר”.

כוח מיוחד השנה

עתה, ככפתור ופרח, יְקַשֵׁר הרב את הדברים עם חג מתן־תורה שבפתח.

איך המבחן הזה שעברנו מתקשר עם חג השבועות?

הגר”ש איצקוביץ’ משיב: “ידוע מספרי עבודה, כי אורו של כל חג מנצנץ בכל שנה מחדש. תפקידו של יהודי בחג הוא לא רק להתרפק על זיכרונות עברו, אלא שאותו אור גדול שעומד בבסיסו ובמהותו של החג – מתחדש בכל שנה מחדש, ועל היהודי לנצלו היטב. וכמו שכותב הרמב”ם לגבי חג הפסח: ‘בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים’. כלומר, יציאת מצרים מתרחשת כביכול בכל שנה מחדש. אלא שבנוגע לחג השבועות – יש לכך מקור מפורש מהגמרא”.

הרב מוציא מארון הספרים כרך עבה של גמרא מסכת שבת, מעלעל בו קלות, אצבעו משוטטת בין השורות הצפופות, והוא מחווה באצבעו בדף קכ”ט: הגמרא אומרת שם, שאסור לאדם להקיז דם בערב יום טוב – גזירה שמא יקיז גם בערב שבועות. ובערב שבועות אסור להקיז מעיקר הדין, זאת משום שבכל שנה שולטת הרוח ששמה ‘טבוח’ שיצאה בזמן מתן התורה, ותפקידה היה, שאם בני ישראל לא היו מקבלים את התורה – אזי הייתה חלילה פוגעת בהם, ובכל שנה ושנה מחדש יש שלטון לאותה הרוח בערב חג השבועות. ואם אמנם כך – בוודאי אפוא שמידה טובה מרובה, ובכל שנה ושנה בחג השבועות – חג מתן תורתנו, יש את אותה בחינה של התחדשות, של קבלת תורה מחודשת, ובאמצעות אותה התחדשות יכול כל יהודי לנצל ולקבל את השפעותיה של התורה מחדש, ולהתחזק בה”.

והרב מוסיף לשזור בזה עוד דיבורים נפלאים: “יש את המאמר המפורסם של ה’תולעת יעקב’, המבאר את דברי חז”ל על כך ש’בעצרת נידונים על פירות האילן’. ומבאר ה’תולעת יעקב’, שהכוונה היא לפירות התורה הקדושה, שהאדם נידון על פירות לימודה של התורה הקדושה במהלך השנה כולה הבאה עלינו לטובה – עד לחג השבועות של השנה הבאה. עוד מובא, כי הרב הקדוש מאפטא זי”ע היה אומר, כי חושש הוא מהדין של חג השבועות יותר מיום הדין של ראש השנה, כי בראש השנה נידון האדם על החומריות, ואילו ביום מתן תורה – נידון האדם על הרוחניות.

“נמצאנו למדים”, מסביר הגר”ש איצקוביץ’, “כי יום מתן תורה הוא יום שבו האדם נידון על תורה ורוחניות, ומשום כך אין טוב יותר מלהגיע אליו עמוסים בתובנות ובהפקת לקחים. הוא אשר אמרנו – חג השבועות תש”פ אינו דומה לכל חגי השבועות האחרים. אנחנו מגיעים אליו מוכנים יותר, כשבאמתחתנו מבחן עצמי שערַכנו ותוצאותיו”.

הרב מוסיף: “מן הסתם יחגגו עמך בית ישראל את חג מתן תורה בשנה זו באופן שונה מבכל שנה. יהודים רבים לא יחסו בצל רבותיהם, ומבחורים רבים ייבצר לשהות בישיבתם. יבין האדם, כי זה הוא אפוא זמן של מבחן בפני עצמו; איך ליצור את אווירת החג המיוחדת, איך לקבל את התורה גם כך – רחוק מהסביבה הטבעית. איך להתרומם בכוחות עצמו”.

“בחג זה”, מסיק הרב, “אנו יכולים, יותר מכול שנה – להעתיר ולבקש על דברים שאנחנו רוצים להשתפר בהם, לעלות ולהתעלות. השנה יש כוח מיוחד”.

ה’בראשית’ של גבעה ב’

אנו מבקשים לשאול את הרב:

האם אין בזה מסר מְרַפֶּה ידיים, למי שתקופה זו הייתה עבורו דווקא תקופה של קושי, אחד שלא ‘צלח את המבחן’ ודווקא חווה בחודשיים הללו סוג של ירידה ברוחניות עקב שינוי סדרי העולם? אדם שמרגיש כי הוא רחוק מהיכן שהיה רוצה להימצא, או אולי רחוק מהמקום בו האמין שהוא נמצא?

“אני רוצה ברשותכם להפליג כחמש עשרה שנים לאחור, כשנתיים לאחר שאוכלסה גבעה ב’ בעיר. הייתה זו תקופה קצרה אחרי שהגעתי להתגורר בביתר עילית. הגיעו לבית הדין פניות רבות מאת תושבים ועסקנים, המעוררות על כך שבגבעה ב’ החדשה יחסית, על אף שגרים בה כבר קרוב לאלף משפחות ונבנו בה ב”ה בתי כנסת לא מעטים – עדיין מבחינת מקום תורה – השכונה לא התפתחה דיה. מעטים היו השיעורים הקבועים בה לציבור, ולעת ערב – היו היכלות בתי המדרש, רובם ככולם חשוכים, ללא ציבור לומדים.

“ישבו אפוא אנשים בָּרֵי־לבב וחיפשו ותרו אחר דרכים לשפר את המצב. לאחר פעילות של שתדלנות רבה, אורגן כנס מיוחד, רב רושם ורב משתתפים, שנערך בשטח האודיטוריום הישן, בו כיבדו בנוכחותם גם מרנן ורבנן. דרשות התעוררות נישאו באותו מעמד מרשים, והציבור כולו התעורר מאוד לעניין ההתחזקות בקביעות לימוד תורה ברבים. במרכז הכינוס הוצגה יוזמה מבורכת – מעין פרויקט מיוחד, שבמסגרתו ננקטו צעדים מעשיים להגביר את לימוד התורה בבתי המדרשות בשעות הערב.

המעמד רב הרושם נחתם, אולם כעבור זמן מה היה די ברור לכולם, כי אותה יוזמה שעמדה במרכזו – לא לגמרי צלחה. הפרויקט לא צבר תאוצה ובתי המדרש נותרו פחות או יותר כשהיו. אלא שלפני שנכתיר את אותו כינוס ככישלון חלילה – נציין מה שאירע כחצי שנה לאחר מכן לערך. קרה דבר מופלא: לפתע ניכרה התעוררות פתאומית עצומה, וכפטריות אחר הגשם החלו לצוץ מאליהם, בזה אחר זה, שיעורי תורה למכביר. היכלות בתי המדרש מלאו לומדים בשעות היום והלילה כאחת, וכמעט שלא היה בית מדרש שלא היה מואר באור יקרות בשעות הלילה כשבתוכו הוגים בתורתם תושבי העיר.

סיפור זה הינו ההוכחה למה שמופיע כבר בספרי מוסר וחסידות, על כך שכשיביע האדם את רצונו, כשישאף ויחתור להשיג את המטרה – כשתהייה בליבו התעוררות הלב, הרי שיזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת. באותו כינוס התעוררו הלבבות – אנשים הפנימו את גודל החשיבות בהקמת מסגרות לתורה בעיר. אז אמנם אותה יוזמה ספציפית לא ממש הוכיחה את עצמה – אולם הסייעתא דשמיא הושפעה, והאור הגיע לאחר תקופה ממקום אחר.

“הרי לנו”, מאיר הרב, “כי מה שצריך האדם הוא בראש ובראשונה – להכיר את עצמו, ולאחר מכן לעורר את ליבו – לרצות ולבקש. בעשותו כן, מובטח לו שתהיה לו סייעתא דשמיא והוא יצליח אי”ה. זה אולי הביאור במה שאמרו חז”ל “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”. ונשאלת השאלה: אותו ‘מנוול’ – הוא היצר הרע שמסית אותו ללא הרף שלא ללכת לבית המדרש. והיאך תתגבר עליו ותמשוך אתו לשם, אם הוא בכלל לא מאפשר לך ללכת?! איזו עצה יש כאן?! אין זאת אלא, שעליך מוטל לעשות את המעשה הראשון – למושכו לכיוון בית המדרש, לבטא את שאיפותיך, וכשתבטא את רצונך ללמוד תורה הלכה למעשה – אזי משמים יסייעו בעדך ואף תצליח”.

הרב מוסיף לטוות את חוט אמָרָיו ואומר לנו, כי “רמז לדברים ניתן אולי למצוא בדברי הפסוק בתהלים “רבות מחשבות בלב איש” – כשיחשוב האדם מחשבות טובות בליבו, כשירצה וישאף לטוב, אזי – “ועצת ה’ היא תקום” מעורר הוא בזה סייעתא דשמיא, שרצונו זה יקום ויהיה הלכה למעשה.

בצל ה’אמרי חיים’

מה עצתו של הרב להתחזק לקראת חג מתן תורה, וכדברי הרב – ב’ראש השנה לתורה ולרוחניות’?

“האדם צריך לקבוע ולהחליט על צעדים מעשיים על מנת להתחבר לתורה הקדושה: לקבוע שיעורים וזמנים קבועים בחברותות או בשיעורים קבועים ללימוד התורה, כל אחד לפי יכולותיו ולפי כוחו.

“החשיבות של קביעת זמנים קבועים ללימוד, אינה רק המלצה ועצה טובה, אלא היא בכלל החיוב של קביעת עתים לתורה. וכמו שכותב השולחן ערוך בסימן קנ”ה: “ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה”. הקביעות הזאת של לימוד בצוותא, היא הדרך הנכונה להתקדם בתורה בעז”ה כל אחד לפי דרגתו.

“זכורני”, אומר הרב בנועם־שיחו עמנו, “מעשה נורא הוד שהתרחש כד הוינא טליא, ונצרב בליבי. היה זה בעת ‘טיש’ שערך כ”ק אדמו”ר מויז’ניץ בעל ‘אמרי חיים’ זי”ע, בעת נעילת החג של שבועות. כנהוג בויז’ניץ, זימרו גם באותה שנה בעת עריכת הטיש את הניגון מלא הכיסופין ‘ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו…’ אלא שהפעם היה משהו שונה.

“הרבי כולו להבים, משורר בהשתפכות הנפש שעה ארוכה, וכעין החשמל הורגש באוויר, מלכד את הציבור כולו בשירת קודש מלאת ערגה. זוכר אני היטב את ההרגשות הנפלאות ששררו באותה העת בהיכל הגדול, שרושמו ניכר לזמן ארוך.

“לאחר כשלושה שבועות לערך, ערך כ”ק הרבי בעל ‘ישועות משה’ זי”ע, ששימש באותה עת כראש הישיבה, מבחן לתלמידים על החומר הנלמד, ונוכח לראות כי לצד בחורים ששלטו היטב בחומר – היו גם אחרים אשר לא היו בקיאים דיים בנלמד. הביט בהם הרבי בעיניו הרחימאיות כשנימת מוסר אבהית נשזרת בקולו, ואמר: ‘וכי מה אתם חושבים?’… זה לא ‘קונץ’ לשיר בטיש ‘ברוך הוא אלוקינו… ונתן לנו תורת אמת‘ – אם אחר כך לא לומדים’.

“בדבריו אלו מונח היה יסוד עצום: אין די בערגה לבדה, ברצון ובכיסופים, יש לנקוט פעולות מעשיות על מנת לגדול בתורה. אמנם דיברנו קודם על הרצון שבאמצעותו זוכה האדם לסייעתא דשמיא בתורה, אולם שומה עליו להיות כרוך גם בתכנית מעשית להתקדם ולהתעלות, וכך יצליח בעז”ה”.

טובת העין של ביתר

לפני כמה שנים הגיע הרב לביתר עילית?

הגר”ש איצקוביץ’: “לפני כשבע עשרה שנים הגעתי בחסדי שמים לעיר”.

מה השתנה במהלך שנים אלו בעיר?

“אין ספק כי העיר שינתה פניה לבלי הכר. מעיר סְפָר הצמודה לירושלים ותלויה בה – היא הפכה לעיר ואם בישראל, ולצד ההתפתחות הגשמית הניכרת לכל עין כמעט בכל תחום בחיים – הרי שהתקדמותה הרוחנית גם היא לאין שיעור, כשתלמידי חכמים עצומים מפארים את שביליה, ותורתה בוקעת ועולה מהיכלי בתי המדרש והישיבות שקמות ומתפתחות בה ב”ה.

“אולם ברשותכם, ארצה להגיד גם מה לא השתנה בעיר. אותו דבר שהבחנתי בו מיד כשהגעתי הנה, וברוך ד’ ובחסד ד’ שדבר זה לא השתנה, אלא בעינו עומד: אני מתכוון לעין הטובה המאפיינת את אנשי ביתר, אותו טוב שליווה את העיר מראשיתה, ועד היום ניכר הוא היטב”.

לא נתכחש כי הדברים מעוררים התפעלות, שלא לומר פליאה, כשהם נשמעים דווקא מפיו של דיין היושב על כס בית הדין שבעיר – המקום אליו מתנקזים מקרים של מחלוקות, ויכוחים בין בעלי דין, סכסוכי שכנים וכל כיוצא באלה.

“אכן, אני אומר את דבריי דווקא מכס הדיינות בעיר. זה נכון שבבית הדין נשמעים חילוקי דעות, מתנהלים בהחלט ויכוחים, אבל דווקא במקום הזה ניכרת איכותם של תושבי העיר. אם אמרו חז”ל כי ‘אדם ניכר בכעסו’ – הרי שתושבי ביתר ניכרים אפוא בהיעדר כעסם. גם כשמתנים הם את טענותיהם – הכול נעשה מתוך כבוד הדדי, גם קבלת הדין היא באהבה ומתוך כבוד”.

בעיניים של דיין

“אני נוהג לומר, כי נראה שבית הדין בביתר הוא למעשה בית הוראה להלכות חושן משפט. אנשים פשוט באים לברר את ההלכה, וכשהיא מתבררת – מקבלים זאת בצורה מעוררת התפעלות, בלי שנאה ובלי מחלוקת. עובדה זו מצביעה לדעתי על אנשים טובי עין ורחבי לב המתגוררים בעיר, ועל זאת גאוותה של ביתר.

“אמרתי פעם בדרך צחות, כי על פי המובא בחז”ל, ניכר כי תושבי ביתר הקדומה היו אנשים ישרי דרך וטובי עין. מאידך מוצאים אנו בחז”ל, כי יש משמעות הקושרת בין עיר לרעותה הנושאת את אותו שם – גם אם היא אינה באותו מקום גיאוגרפי – דבר זה מצאנו בחז”ל שאומרים, כי הקללה הרובצת על מי שיבנה את העיר יריחו אינה דווקא על יריחו המקראית, אלא גם על כל עיר ששמה ייקרא ‘יריחו’. ואם כן – ודאי שמידה טובה מרובה, ואף ביתר עילית שנקראת כשם העיר ביתר הקדומה, נושאת את מעלותיה, והיושרה וטוב העין שניכרים בה – הינם תוצאה של זה.

“כשהתעצמה תופעת הרחבות הבנייה בעיר, היה חשש בבית הדין כי אותה אידיליה מוכרת בין תושבי העיר תוּפר, היות וטבע העולם הוא כי כשמוסיפים דירות ודיורין – מוביל הדבר למתיחות ולהקפדה בין השכנים. חששנו שנכרע תחת העומס בתביעות שכנים, אולם לשמחתנו התבדינו. דווקא בתקופה זו התגלתה ביתר במלוא יפעתה, ועל אף שישנם דיני תורה – מדובר על היקפים הגיוניים לגמרי, ובעיקר – גם מה שכן מתעורר – מתנהל מתוך כבוד וקבלת הדין באהבה”.

תם עידן המרפסות

אנו מבקשים מהרב עצה מעשית עבור אלו שימי הקורונה הכניסו אותם לבלבול ולשיבוש סדרי לימודם – והרב משיב במאור פנים:

“בעיקר צריך האדם לחשוב על העתיד ולא לבוסס בעבר. ישנם אנשים שהתחילו בכל ההתלהבות את סדר לימוד דף היומי במחזור הנוכחי, והתקופה הזאת שבה נבצר מהם להגיע ללמוד בשיעור הקבוע או ללימוד עם החברותא – יצרה אצלם פער גדול שעליהם להשלים. עצתי להם היא, שבשעה שמתאפשר כבר לחזור לסדר הקבוע בדף היומי – שימשיכו מהדף בו אוחזים כעת, כדי שיתחברו לקביעות, ובנוגע להשלמות – יעשו זאת בהמשך בזמנם הפנוי.

“אני מוכרח לציין”, אומר הגר”ש איצקוביץ’ בהתפעלות, “כי אני מכיר אברכים יקרים שבכל התקופה הזאת התגלו במלוא הדרם, אם בקביעת חברותות טלפוניות ושמירת סדרי הלימוד ככל שניתן היה, בהשקעה בבניין משפחתם ובהתעלות עצומה שבאה לידי ביטוי אצל המשפחה כולה.

“כאשר רואים ציבור אברכים יקר נוהר לכוללים שנפתחו מחדש בצימאון עז, ומתוך השתוקקות עצומה – מעיד הדבר כאלף עדים על רוח אלוקים המפעמת בקרבם ועל אהבת התורה שבוערת בנשמתם. זהו אחד המחזות היותר מרגשים שנחזו ב”ה בעירנו בימים האחרונים.

בתקופת ההסתגרות בבתים התפתחה יוזמת ‘מנייני המרפסות’. כיום, כשמותרת החזרה לבתי הכנסת בכפוף למגבלות – האם נכון להמשיך עם אותם מניינם?

“מנייני המרפסות היו טובים לשעתם”, פוסק הרב. “בתנאים ששררו – המניינים האלו היו הפתרון הטוב ביותר. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהם אינם לכתחילה. באם מתאפשר אחרת, תוך קיום ההנחיות של הרשויות כמובן – עדיף להתפלל במניינים רגילים. מההיבט ההלכתי, הן מצד צירוף עשרה למניין והם מצד החשיבות שיש בתפילה בבית כנסת דווקא -בודאי שיש להעדיף תפילה בבית הכנסת. ועל אף שלעתים נח יותר ומסתדר יותר להתפלל כך – בבית או בצמוד אליו, הרי שיש חשיבות במאמץ שנוקט האדם כדי להתפלל בבית הכנסת”.

עם זאת, הרב מסייג ואומר: “אין ספק, כי מי שהוא בסיכון – אם מפאת הגיל או מחמת כל סיבה אחרת – ודאי שעליו להישמע לכל הוראות הזהירות ואף להתפלל ביחידות אם אלו הן ההמלצות עבורו. אולם מי שיכול ומסוגל – ודאי שיחזור להתפלל בית הכנסת כמקדמת דנא.

“ברובד העמוק יותר נאמר, כי כשהאדם נוקט אמצעי זהירות והוא עושה את המוטל עליו מדין ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’ – עליו לחזור לשגרה ככל האפשר והמותר במסגרת ההנחיות. ואם ההנחיות כעת כבר מאפשרות את החזרה – הרי שכעת מוטל על כל אדם שאינו בקבוצת הסיכון – לחזור למסלול החיים הרגיל ככל שמתאפשר, ו’שומר פתאים השם’ “.

לסיום, אנו מבקשים מעמוד ההוראה בעיר ברכה עבור הקוראים, והרב נענה במאור פנים: “יהי רצון שאבינו שבשמים יְעָרֶה עלינו רוח ממרום, ישמיענו בשורות טובות, ונזכה להארת היום של חג מתן תורה – ראש השנה לתורה ולרוחניות, בהתעלות בתורה ובהשגת מעלותיה, התעלות שתלווה אותנו לאורך ימים ושנים טובות”.

כל מה שחדש

אור החנוכה - מאמר הגות מהרב מנחם ישראלי

כ״ד בכסלו ה׳תשפ״ב
15:01
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות